על ההפלרה בישראל:
הסכנה הסביבתית בישראל בשל הפלרת מי השתייה
מתוך הספר "הונאת הפלואוריד" מאת כריסטופר ברייסון
מאת: שמעון צוק (M.Sc)
מדען יועץ בנושאי מים, סביבה וקיימות
shimontsuk@gmail.com
בינואר 2001 התחלתי לעבוד כמדען המים של עמותת "אדם טבע ודין". באותו חודש פנתה אלי הגב’ בטסי רמזי מירושלים בפנייה שבתחילה נראתה לי מוזרה מאוד - "משרד הבריאות מחייב את כל ספקי המים להחדיר פלואוריד רעיל למי השתייה של ישראל, אתם חייבים לעשות משהו", כתבה.אף שהיה לי ניסיון של 12 שנות עיסוק בתחום הן כסטודנט לתואר ראשון ושני לגיאולוגיה ומדעי הסביבה עם התמחות במים, הן כראש אגף איכות מים במחוז צפון של השירות ההידרולוגי והן כהידרולוג יועץ לחברת "מקורות", מעולם לא שמעתי שמחדירים פלואוריד למי השתייה.
כאזרח וצרכן מי ברז עניין אותי מאוד לדעת מהי ההשפעה של הפלואוריד על איכות מי הברז ועל הבריאות.
כמדען המים של "אדם טבע ודין" הייתי מחויב לבחון גם את ההשלכות הסביבתיות של ההפלרה.
מהר מאוד התברר לי שהגב' רמזי צודקת: להפלרה אכן יש השפעות בריאותיות והשלכות סביבתיות מזיקות, ואיכות הסביבה בישראל תיפגע אף יותר מרוב הארצות האחרות שבהן מפלירים.
בסקירה זו אתמקד בבעיות הסביבתיות שיוצרת הפלרת מי השתייה. לצורך הפלרת מי השתייה בישראל מחדירים למערכות מי השתייה אלפי טונות של חומצה פלואורוסיליצית ( H2SiF6 ) שהיא תוצר לוואי תעשייתי רעיל של מפעלי דשנים. חומר זה שונה מהפלואור הטבעי המצוי במים לרוב כפלואוריד הסידן CaF2 .
בארץ לא טרחו משרד הבריאות או משרדי ממשלה אחרים האחראים לאיכות המים, לבדוק מהן ההשפעות של החומצה על איכות המים.
משרד הבריאות טוען כי הקביעה שההפלרה בטוחה ויעילה, מבוססת על מחקרים רבים שנעשו בעולם.
אולם מסתבר שהבדיקות שנערכו על-ידי רשויות הבריאות והסביבה בארה"ב ובאנגליה נעשו (בשנות ה- 40 וה-50 של המאה ה 20- ) על מים שהופלרו עם סודיום פלואוריד ( NaF ) או מים עם פלואוריד טבעי (CaF2) ולא נעשו בדיקות על החומצה הפלואורוסיליצית.
חוסר המידע על החומצה דומה לחוסר המידע על ההשפעה של השימוש בכלור לחיטוי. רק בשנת 1974 , לאחר עשרות שנים של חיטוי עם כלור, התברר שבפעולת החיטוי נוצרים תוצרי לוואי מסרטנים ורעילים.
החומצה המשמשת להפלרת מי השתייה היא חומצה קורוזיבית מאד, ובשל כך היא משמשת לצריבת מעגלים אלקטרוניים בתעשיית האלקטרוניקה, לצריבת מתכות, פחים, זכוכית וקרמיקה במפעלים שונים.
את יתרת החומצה שלא ניתן לשווק מחויב המפעל (על-ידי המשרד להגנת הסביבה) לפנות לאתר לסילוק פסולת רעילה ברמת חובב, כחומר מסוכן לכל דבר.
חומצה זו, אשר נועדה, כאמור, לשימוש בתעשיות האלקטרוניקה, המתכת והזכוכית, איננה עוברת תהליכי ניקוי וטיהור הנהוגים בדרך כלל בתחום חומרי גלם בתעשיית המזון וודאי שאינה מיוצרת בתהליכי ייצור סטריליים הנהוגים בתעשיית תוספי המזון והתרופות.
מאחר שסלע הפוספט הטבעי מכיל מלבד פלואור וסיליקון גם יסודות כימיים רעילים ומסרטנים אחרים וחומרים רדיואקטיביים, ומאחר שהחומצה איננה עוברת תהליכי טיהור, חלק מחומרים אלו מתווספים לחומצה כמזהמים שהינםחומרים רעילים ומסרטנים: ארסן (As), סטרונציום (Sr), כרום (Cr), בריום (Ba), בורון (B), אלומיניום (Al), עופרת (Pb), טיטניום (Ti) וניקל (Ni).
חומרים כימיים אלו מוחדרים למי השתייה בריכוזים קטנים יחד עם הפלואור ופוגעים באיכות המים והסביבה.
הפלואור ידוע כיסוד פעיל מאוד מבחינה כימית, לכן החומצה, בריכוזים המוספים למערכות מי השתייה, עלולה לגרום לקורוזיה במערכות הולכת המים. בשל קורוזיה זו עלולים להתווסף למי השתייה במערך זרימתם בצנרת מתכות כבדות ורעילות כגון: עופרת, קדמיום, נחושת, פליז, אבץ ועוד.
לא אחת דיווחו ספקי מים על בלאי מוגבר בצנרת לאחר הוספת הפלואוריד.
בתהליך הפלרת מי השתייה, כ- 95% ממים מופלרים לריק ומזהמים את הסביבה. בפועל, רק כ- 1% מהמים המשמשים לשתיה ועוד 3%-4% מהמים המשמשים להכנת מזון מספקים את הפלואוריד לגוף האדם.
מתוך המים המופלרים לריק כ 20%- משמשים להשקיית גינות ציבוריות ופרטיות וכ 70%- משמשים להדחת אסלות ורחצה. מכאן נובע שמתוך כ 6,000- טון חומצה פלואורוסיליצית המוחדרת למי השתייה, רק 300 טון מיועד למתן פלואוריד לאוכלוסייה, ואילו 5,700 טון של חומצה רעילה נפלטים לסביבה ומתווספים למעגל צבירת הפלואור בסביבה.
מסקנות
ממצאים מדעיים (ההולכים ומתעצמים) רבים מצביעים על נזקים סביבתיים רבים הנגרמים בהשפעת הפלרת המים, ולכן המגמה בעולם היא להפסיק את ההפלרה.
יש להפסיק את הפלרת מי השתייה בישראל לאלתר ולמנוע את הנזקים לבריאות האדם, למים, לקרקע, לנחלים, לתוצרת החקלאית, לחי ולצומח.
המגמה בעולם, כחלק ממדיניות של פיתוח בר-קיימא, היא לצמצם את כמות הכימיקלים והתרופות שהציבור והסביבה נחשפים אליהם ובכללם הפלואוריד.
על משרד הבריאות לקדם רפואת שיניים ציבורית יעילה, בריאה ובת-קיימא שווה לכל נפש.
המאמר המלא מופיע בספר "הונאת הפלואוריד" מאת כריסטופר ברייסון
